הייתי מבריז לעובדים שלי

מפגישות והם נלחצו והתעצבנו.

כן באמת,

אגב היום, אם אני נכנס

לפגישות האלה כי אני רוצה

או כי לקוח לחוץ שלא מאמין

שאפשר בלעדי שכנע אותי,

אז אני מפריע להם והם

לא רוצים אותי בפגישה

והם צודקים לחלוטין.

אבל תראו איך זה התחיל,

מתישהו לפני כמה שנים קלטתי

שההכשרה המטורפת שהעברתי

את איתי וירון (מנהלי הצוותים שלנו)

מתחילה לפגוע בנו.

העסק גדל, יש יותר לקוחות

והם היו רגילים שאני נמצא

ברוב הפגישה עם הלקוחות,

בטח בראשונות.

ואני כבר הייתי במקום אחר,

נמאס לי, רציתי לעשות דברים אחרים.

והייתי אמביוולנטי:

מצד אחד הייתי מחויב להם וללקוחות,

מצד שני זה כבר היה לי יותר מידי

לנהל את הפגישות של התחקורים

והחשיבה הבסיסית, הן לוקחות

הרבה זמן, ודורשות המון אנרגיה.

עכשיו, בכנות לא ידעתי ב 100%

אם הם מסוגלים להוביל

ולנהל פגישה לבד.

צריך גם להיות מאד מקצועי

וגם לקלוט את הבנאדם

מבחינה רגשית ולנהל

את הכול ולהצליח לייצר

תוצאה, לא פשוט בכלל.

אבל לא התאים לי

לחכות יותר וזה כבר נהיה מסוכן,

כי כמו שאמרתי אני הייתי

במקום אחר וקלטתי שחייבים

מבחינתי לזוז קדימה.

אז החלטתי שנקפוץ כולנו למים

ונחיה עם ההשלכות של זה.

רק דילגתי על פרט אחד קטן –

לא אמרתי להם.

כי קלטתי שכשניסיתי לשאול אותם,

הם חששו לקפוץ למים.

ואני כבר הייתי מוכן

לקחת את הסיכון.

אז פשוט הברזתי להם

הייתי מתקשר כמה דקות

לפני הפגישה ואומר להם:

תקשיבו יש מצב שאני

מאחר תתחילו בלעדי,

בהתחלה הם רצו לקרוע אותי.

בעיה שלהם.

מפעם לפעם הלחץ ירד.

ואז הייתי מתחיל להגיד

להם מראש תתחילו

אני אצטרף ולא הייתי מצטרף,

אלא מגיע יושב במשרד

ואומר להם בדיעבד,

אני כאן לכל מה שתצטרכו.

אם תצטרכו תקראו לי ואני בא.

ובאמת הייתי נכנס כשהם

החליטו שהם צריכים.

וייאמר לזכותם שהם התמודדו.

אגב לפעמים זו הייתה טעות

והיו מזעיקים אותי לפגישה

אחרי שקצת הסתבכו,

זה גם קרה,

זה היה מלחיץ,

אבל גם אחרי מקרים כאלה

העדפתי להתקדם, לנתח

את מה שהיה ללמד, ללמוד

ולהמשיך קדימה, אין אחורה.

שתדעו, תמיד נתתי להם גב מלא,

כלומר אם משהו לא עובד,

נכשלים, טועים, האחריות

תמיד היא שלי.

זה חלק משמעותי

אם רוצים להצליח,

אין חצי הריון ומבחינתי ייקח

פעם, פעמים, 20 פעמים,

לא מעניין אותי, בסוף אנחנו ננצח.

אין משהו אחר מבחינתי.

נדבר

רותם